פסק-דין בתיק עת"מ 4626-04-11

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה כנגד חיובי הארנונה הכללית שהוטלו על העותרת על ידי המשיבה באופן רטרואקטיבי בגין שנות המס 2003 - 2010 עבור מבנה מדגרה הקיים על נכס מקרקעין שבו מחזיקה העותרת, כמפורט במכתבה של המשיבה מיום 5.12.2010.

העותרת מחזיקה בנכס המקרקעין שבנדון ומפעילה בנכס מדגרה לייצור אפרוחי הודיים. בעקבות מדידה שערכה המשיבה בשנת 2010 הודיעה המשיבה לעותרת כי נמצא כי הושת חיוב שגוי בגין הנכס שבנדון והוציאה לעותרת דרישות תשלום על סך כולל של 1,264,055.47 ש"ח (להלן: "דרישת התשלום/השומה"), זאת בגין שטחים מבונים שנוספו לחזקתה של העותרת בגודל של כ- 1721 מ"ר.

העותרת טוענת כי לא ברור כיצד קבעה וערכה מנהלת מחלקת הגבייה של המשיבה את החיובים והמועדים המופיעים בדרישת התשלום ועל אילו נתונים התבססה, כאשר אף שם המחזיק של הנכס אינו נכון. העותרת הגישה למשיבה ביום 4.1.2011 השגה על השומה מיום 5.12.2010 ובה העלתה את טענותיה כנגד דרישת התשלום. העותרת טוענת כי בתשובה להשגה דחתה המשיבה את טענות העותרת והותירה את דרישת התשלום הרטרואקטיבית על כנה, תוך הדגשה כי אינה מוסמכת כמנהלת הארנונה לדון בטענות העותרת. יש לציין כי לאחר בחינה נוספת של טענת העותרת לעניין חישוב שטחי הקרקע תוקן החיוב על ידי המשיבה.

העותרת טוענת כי דרישת התשלום נחתה עליה כ"רעם ביום בהיר". כן נטען כי מדובר בחברה הפועלת בתנאי שוק קשים, מעסיקה צוות עובדים של כ- 100 איש וברור כי חיוב רטרואקטיבי בסכום כה גדול הינו בגדר הוצאה בלתי צפויה לחברה, שעלולה להכביד מאוד על תפקודה.

נטען כי אין זו הפעם הראשונה שהמשיבה עורכת מדידות מטעמה בנכס אך זו הפעם הראשונה שהיא טוענת לטעות בחישובי השטחים של הנכס. נטען כי לפני המדידה הרלוונטית לשומה הנדונה ביקרו נציגי המשיבה בנכס לשם בדיקת גבולותיו ושטחיו לפחות פעמיים, כאשר הפעם האחרונה הייתה כשנה לפני המדידה החדשה. דהיינו, למשיבה היו מספר הזדמנויות לערוך מדידת שטחים בנכס ואף ערכה מדידות כאמור. נטען כי מדרישת התשלום לא ניתן להבין מה התחדש במדידה משנת 2010.

העותרת טוענת כי החיוב שהוטל עליה אינו חוקי, הוא פסול מעיקרו, דינו להתבטל על הסף וזאת מטעמים של חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים, שכן מדובר בפעולה של המשיבה הנוגדת כללי התנהגות מקובלים של רשות מנהלית מול אזרח. נטען כי החיוב נעשה בהעדר סמכות שבדין ומהווה הטלת מס רטרואקטיבית שהינה אסורה, בין היתר, לאור הפגיעה בעיקרון "סופיות השומה". נטען כי רשות מנהלית רשאית לחזור בה רטרואקטיבית מהחלטותיה רק במקרים נדירים ביותר, כאשר הדבר ייעשה תוך מתן משקל מכריע לשאלה האם האשמה בגין ההחלטה השגויה לכאורה נעוצה ברשות המנהלית עצמה ותוך מגמה שלא להתיר לרשות לשנות החלטתה כאשר הנישום כבר כלכל צעדיו. לאור עיקרון "סופיות השומה" אין "להפתיע" נישום בשומות חדשות רטרואקטיביות. נטען כי העותרת הסתמכה על כך כי שילמה את חובותיה בגין ארנונה לנכס ולאור העובדה כי אין המדובר כלל בתיקון טעות של הרשות או בתיקון שומה ולכל היותר אין מדובר בטעות שהעותרת הינה אחראית לה, דין הדרישה הרטרואקטיבית להתבטל.

העותרת טוענת כי כאשר הרשות המקומית עורכת בדיקה ומדידה חדשה בשטח הנכס ובה מתגלה דבר קיומו של שטח נוסף לחיוב בארנונה כללית, שעד לאותו מועד לא חוייב בארנונה כללית, הרי מדובר בהטלה ראשונית של הארנונה הכללית ולא תותר הטלת הארנונה הכללית בדיעבד ובאופן רטרואקטיבי ולא ניתן לראות בדרישה הרטרואקטיבית משום תיקון טעות טכנית שנפלה בהודעות החיוב. העותרת טוענת כי כאשר מדובר בהחלטה מנהלית לפיה הרשות יישמה בצורה בלתי נבונה או בלתי נכונה את מדיניותה או השתמשה בשיקול הדעת באופן בלתי סביר, כי אז הרשות המנהלית תהא קשורה בדרך כלל בהחלטתה ולא תוכל לשנותה בדיעבד, במיוחד כאשר האזרח הספיק כבר לפעול על פי המצב הקיים בשעתו.

באשר להפרשי ההצמדה והריבית טוענת העותרת כי על פי סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, ניתן לדרוש הפרשי הצמדה וריבית רק החל מהמועד שבו דרשה הרשות המקומית את התשלום ולמרות זאת הוא לא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו. על כן, נטען כי דרישת המשיבה לתשלום ריבית פיגורים נראית לא פחות מתמוהה לאור העובדה כי טעות החישוב, כביכול, לה טוענת המשיבה, הינה טעות של המשיבה. לכן נטען כי הדרישה לתוספת הצמדה וריבית פיגורים בסך של 515,583 ש"ח אינה מתיישבת עם הדין ועם הצדק. המשיבה לא דרשה את תשלום הארנונה בהיקפו הנוכחי לפני סיומה של שנת 2010 ולפיכך נטען כי אין מקום להשית חיוב רטרואקטיבי בהפרשי הצמדה וריבית משנת 2003 ועד וכולל שנת 2010 כפי שעשתה המשיבה.

עוד טוענת העותרת כי מדרישת התשלום עולה כי המשיבה סיווגה את המבנים שבמקרקעין לפי סיווגים 452 (מדגרות) ואילו את הקרקע התפוסה לפי סיווג 703. בצו המיסים של המועצה המקומית זכרון יעקב לשנת 2010 מוגדרים הנכסים שאינם משמשים למגורים לפי אזורים. העותרת טוענת כי יש לשנות בהתאם את הסיווג המשויך לקרקע התפוסה של הנכס מסיווג 703 לסיווג 702 המתאים בהגדרתו למקרקעין הנישומים. אזור ו', כפי שמוגדר בצו המיסים לשנת 2010, מתייחס לבניינים ולא לקרקע תפוסה. אזור ה' בצו המיסים לשנת 2010 לעומת זאת, מתייחס לכל תחום השיפוט של המשיבה למעט אזורים ד' ו-ה'. אי לכך, נטען כי הסיווג המתאים לקרקע התפוסה הנדונה מתוך צו המיסים לשנת 2010 הינו סיווג 702 והמשיבה התעלמה מפניית העותרת בהשגה לתקן את השומה בהתאם ולערוך חישוב של הכספים ששולמו ביתר בשנים האחרונות תוך זיכוי העותרת בתשלומי היתר כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין. העותרת טוענת כי סיווג האדמה התפוסה לפי סיווג 703 אינו עולה בקנה אחד עם פרשנותו התכליתית של הסיווג כפי שהוגדר בצו המיסים. נטען כי כאשר תכליתו של דבר חקיקה בדיני מיסים אינה ברורה, יש לפרש אותו באופן פרשני המקל עם הנישום.

עוד נטען כי סעיף 5.2 לצו המיסים לשנת 2010 קובע כי בחישוב תעריף עבור "קרקע תפוסה" יש להפחית 50% משטח המבנים ("שטח הבניין"). בענייננו, נטען, יש להפחית 50% משטח מבנה המדגרה משטח הקרקע התפוסה. העותרת מציינת כי החישובים הנ"ל וההגדרות מבוססים על צו המיסים לשנת 2010 שכן ב"כ העותרת אינה מחזיקה את צווי המיסים לשנים 2003 - 2009. בכל הנוגע לטענת העותרת בדבר שיטת חישוב השטחים אציין כבר עתה כי יש לקבל את טענת המשיבה כי טענה זו מתייתרת לנוכח העובדה כי השומה המתוקנת עודכנה בנוגע לנושא זה בהתאם לצו הארנונה.

עוד טוענת העותרת כי היה ויקבע כי עליה לשאת בתשלום ההפרשים, הרי שלא ניתן לחייבה בגין חלק מהתקופה נשוא דרישת התשלום שכן חלק מחוב זה התיישן.

המשיבה טוענת כי העותרת מחזיקה נכס גדול מימדים בשטח השיפוט של המשיבה כאשר במהלך השנים בנתה ו/או הוסיפה שטחים נוספים לחזקתה (כ- 1721 מ"ר) אך לא דיווחה על כך למועצה. לאור זאת, התאימה המשיבה את חיוב הארנונה המושת על העותרת והוציאה לעותרת שומה מתוקנת ביום 5.12.2010, בהתאם לבדיקה שערכה המועצה בנכס במהלך שנת המס 2010, אשר העלתה כי על העותרת הושת חיוב ארנונה שגוי בגין הנכסים וכי השטחים אשר מוחזקים על ידי העותרת בפועל גדולים מהשטחים אשר על פיהם חויבה בארנונה עובר לתיקון השומה. נטען כי מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב מובהק מצד הנישום אשר יודע בוודאות כי השטח שלו אינו מחויב כדין ואף על פי כן לא מיידע את המועצה. נטען כי המשיבה פעלה באופן המתבקש מרשות מקומית סבירה והתאימה את חיוב הארנונה למצב העובדתי והמשפטי הנכון של העותרת וכל זאת בהתאם לדין. נטען כי לאור המצב העובדתי החדש אשר יצרה העותרת בנכס בלא שידעה את המועצה במשך השנים שקדמו לשנת 2010 הוצא החיוב בדין לעותרת.

המשיבה טוענת שיש לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי וחוסר תום לב וכן יש לדחותה לגופה מאחר שתיקון השומה אינו מהווה חיוב רטרואקטיבי אסור, שכן העותרת הוסיפה ובנתה שטחים למיטב הידיעה ללא היתר ולא דיווחה על כך למשיבה וחובת המועצה לגבות מס אמת שהיה על הנישום לשלם כדין, בדומה לשאר הנישומים במועצה. נטען כי החיוב נעשה כדין ולא עומדת לעותרת כל טענה לקיומו של אינטרס ההסתמכות, מאחר שהעותרת ידעה ו/או היה עליה לדעת שעליה לשלם ארנונה בגין המבנים והשטחים שנוספו לנכס, אך פעלה בחוסר תום לב כאשר לא דיווחה למשיבה על המבנים והשטחים שנוספו ושצריכים היו להיות מחויבים בארנונה. נטען כי התאמת חיוב שטח הנכסים והסיווגים הנכונים אינו מעשה שיש בו משום הטלה רטרואקטיבית של ארנונה, אלא תיקון לגיטימי של שומת הארנונה.

עוד טוענת המשיבה כי החיוב בריבית והצמדה במקרה דנן הותר וכי חיוב הנכס נעשה כדין ובהתאם להוראות צו הארנונה. המשיבה מפנה לסעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980, שכותרתו "תשלומי פיגורים", אשר שם את הדגש על המועד שנקבע בדין לתשלום הארנונה ולא על המועד שבו נדרש הנישום לראשונה לשלם את תשלום החובה. נטען כי החבות בתשלום הארנונה נוצרת עם קביעת צו המיסים על ידי הרשות המקומית ולא במשלוח הודעות השומה. לפיכך, המועד שנקבע לתשלום הארנונה הוא המועד הנקוב בצו המיסים של העירייה ולא המועד שנקבע בהודעת התשלום.

באשר לסיווג שטח הקרקע טוענת המשיבה כי טענות אלה הועלו על ידי העותרת בשיהוי וכן כי בהתאם לממצאי הבדיקה שנערכה בנכס ברי כי שטח הקרקע התפוסה נופל להגדרה הקבועה בצו הארנונה לסוג נכס 703 ולו נוכח העובדה כי הינה מהווה חלק בלתי נפרד מפעילות המדגרה, אשר היא, כמבנה, מחויבת בסוג נכס זה. לאור הנטען, טוענת המשיבה כי חיוב הנכסים נעשה כדין.

עוד נטען כי אין מקום לטענת התיישנות בעתירה וכי אין כל עילה חוקית להעלותה, שכן חיוב הנכסים נעשה בהתאם למסגרת המועדים הקבועה בחוק. נטען כי טענת ההתיישנות נוגדת את עקרון החיוב לפיו חיוב נכס צריך שיקבע לאור מצב הנכס כפי שהינו בפועל, כאשר בהתאם להנחה זו, מושתת סעיף 287 לפקודת העיריות, המסדיר את הדרכים להתחקות אחר מצבם של הנכסים ברחבי הרשות. כן נטען כי בהתאם לעובדה כי הזכות להעלאת טענת התיישנות הינה דיונית ולא מהותית ובשל כך היא אינה יכולה לשמש כעילת תביעה אלא רק כטענת הגנה, הרי שטענת התיישנות ניתן להעלות רק כאשר המצב הינו הפוך מהמקרה דנן, היינו, כאשר המועצה מגישה תביעה לגביית החוב ולא כמקרה בתיק זה בו הנישום תוקף את החיוב. עוד נטען כי ההסדר הנורמטיבי בדבר התיישנות אינו חל בהליכים המתנהלים בפני בית דין מנהלי.

בדיון שהתקיים בפני ביום 22.6.2011 טענה ב"כ העותרת כי ניתן היתר למבנה שבנדון והציגה היתר שניתן בשנת 1992. עוד נטען כי מעבר להיתר יש הסכמי פיתוח עם החברה הכלכלית של המשיבה, ששולמו אגרות בהיקף של מאות אלפי שקלים בקשר לאותה מדגרה. על כן, נטען כי לא ניתן כעת לטעון שהמשיבה לא ידעה על קיומו של המבנה וכי הייתה הטעיה ו/או חוסר תום לב מצד העותרת. בנוסף נטען כי המועצה ביקרה במקום מספר פעמים, כאשר בפעם האחרונה לפני כשנה ערכה מדידות בשטח. על כן, נטען כי השומה היא רטרואקטיבית, גם לגבי שנת 2010 שכן הוצאה ממש בסוף השנה.

המשיבה טענה בתגובה כי אין קשר בין דיני הארנונה לדיני התכנון והבניה וכמו שיש צורך לבקש היתר בניה יש גם צורך ליידע את מחלקת הארנונה על חיוב ארנונה והוספת או הקטנת שטחים ואם זה לא נעשה קיים חוסר תום לב מצד העותרת. עוד נטען כי היתר הבניה שהוצג מתייחס ל- 1,421 מ"ר. כיום יש לעותרת שטח כפול מזה והעותרת לא המציאה כל בקשה להיתר בניה או לגליזציה שאושרה על עוד 1,420 מ"ר שקיימים היום. בשנת 2003 ביקשה העותרת לבצע לגליזציה לשטח של כ- 2,500 מ"ר. הבקשה להיתר בניה לא אושרה ואף על פי כן העותרת לא דיווחה על השטחים והמשיכה לשלם על כ- 1,000 מ"ר בנוי ובנוסף בנתה עוד במהלך השנים וגם על שטחים אלה לא דיווחה. המשיבה טוענת כי מדובר בתוספת גדולה וכי יכולת הידיעה של הנישומה הייתה יותר גדולה מזו של המועצה ולכן מחובתה של העותרת היה ליידע את המשיבה על כך ולשלם ארנונה בהתאם לשטחים שנבנו. עוד טוענת המשיבה כי לא נעשתה כל בדיקה קודם למועד הבדיקה בשנת 2010 על ידי המשיבה ומחובתה של העותרת היה ליידע את המשיבה על גודל השטחים.